שאלון התרגום: רעות בן יעקב

1) לאחרונה ראה אור הספר "מתופף אחר" מאת ויליאם מלווין קלי בתרגומך מאנגלית (הוצאת הכורסא). נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?
בספר (המעולה) הזה היו אתגרים בכמה רמות. האחד, אתגר כללי, כביכול בהמשך לקשיים שכבר התמודדתי איתם בתרגום בעבר, הנובע מהשיח הגזעי (והגזעני) שלשמחתנו אין לנו מקבילה של ממש שלו בעברית (אך יש לנו בעיות אחרות, כמובן, ולא פחות גזענות). הספר התפרסם בשנת 1962 ומתרחש בשנות החמישים במדינה מדומיינת בדרום ארצות הברית, ורובו מרוכז במבט של א.נשים לבנים על א.נשים שחורים ובניסיון שלהם להבין את מניעיהם, וחוסר היכולת שלהם להבין. כמובן שהפערים הללו מתבטאים גם בשפה, בשיח שהוא במכוון תמיד מבחוץ (עם זאת, הסופר עצמו אפרו-אמריקאי, אך צפוני). כפי שתראו בספר, לפעמים גם הדמויות דנות בכך בינן לבין עצמן. הספר מתייחס גם לכמה מישורי זמן ויש הבדלים כלשהם בין השיח על גזע או שיח של לבנים על שחורים בזכרונות וגם בין בני הדורות והמעמדות השונים.
בנוסף, כל פרק בספר מובא מנקודת מבט שונה, של דמות שונה, כמעין ראשומון, ובכמה תתי סוגות (דיאלוג, תודעה של ילד, יומן אישי, סיפור שנשמע כמו סיפור אגדה מיתולוגי, קטע מן העבר, מונולוג פנימי, דוברים בני מעמדות סוציו-אקונומיים שונים ועוד), ולכן הסגנון משתנה במכוון, אף אם בעדינות, ונדרשנו, עורכת התרגום דניס הרן בן-דור ואני, לשים לב לגוונים הללו (תודה רבה, דניס!). למשל, איך לוודא שהפניה you בטקסט שנשמע כמונולוג פנימי או עדות בגוף ראשון (או בעצם, דיאלוג פנימי) של אישה צעירה תפנה גם לקורא/ת אבל שיהיה ברור שהיא פונה גם לעצמה.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר?
הסיום של הספר יוצא מן הכלל לדעתי. לקלי יש כישרון לתאר מאורעות מנקודת מבט לא מתבקשת שיוצרת דיסוננס או הזרה, מאפשרת לנו להיות מופתעות כראוי מאירועים ששמענו כדוגמתם וליבנו אולי כבר גס בהם. בנוסף, הוא ממקם את העלילה לא במקום ספציפי אלא בסיטואציה דמיונית (ספקולטיבית) ובתוך עולם סמלים מיתולוגי לכאורה, וזה מאפשר לחשוב במושגים רחבים ועמוקים על המציאות הקשה, ולא במחיר של שנאה מעוורת כלפי הצד המדכא אלא ביכולת מרשימה מאוד להצביע על האנושיות העגומה של המכלול הקשה והנורא. זה ספר חכם מאוד, שמחזיק לכל אורכו ומסתיים באופן שאי אפשר לשכוח.
יש כל מיני פסקאות שאני אוהבת בספר, אבל נזכרתי ברגע הזה, שבו טאקר, בן העבדים, מלמד את דיואי, בן משפחת האצולה המקומית, לרכוב על האופניים שקיבל ליום הולדתו, רגע חשוב בחיי שתי הדמויות, אשר בסופו דיואי למד לרכוב ואילו טאקר נענש על השעה המאוחרת שבה שבו הביתה:

אור הדמדומים נח עתה על הגבעות; הרוח התגברה. הם ניסו אינספור פעמים.
״עדיף שנלך הביתה עכשיו, דיואי־בוי.״
״בבקשה, טאקר, רק עוד פעם אחת. בבקשה.״
״אבל דיואי, אתה יודע שלא ימצא חן בעיני אבא שלך שנעכב לו את ארוחת הערב.״
״טאקר, אני חייב ללמוד.״ הוא הרגיש את הדמעות החמות ממש מאחורי העיניים ואולי הן אפילו כבר זולגות, צורבות את פניו, כי טאקר הביט בו והנהן ועזר לו לעלות ואחז חזק במושב כדי שהאופניים לא ייטו על צדם והחל לדחוף. דיואי ניסה לקלוט את העניין, וכשהוא חשב שקלט, פנה כדי לומר לטאקר לעזוב.
טאקר כבר לא היה שם. הוא הפסיק לרוץ בלי להזהיר, ודיואי נותר לבדו, רוכב, דוהר, דואה, מפליג, מעופף לגמרי לבדו, והרגיש את האופניים מתייצבים על הגלגלים הלבנים הדקיקים, וגאווה גאתה בו. ואז משום מקום הופיע פחד, בהלה אפלה זיגגה את עיניו ואטמה את אוזניו, והוא כמעט לא שמע את טאקר צועק: ״תמשיך ישר! תייצב את הכידון! תמשיך ישר!״
אך ביטחונו העצמי כבר הלך ואזל ממנו בטיפות קטנות ושמנוניות; הוא הפסיד בקרב מול ידיות הכידון. המדרכה השחורה הגיעה לפגוש אותו ושרטה את ברכיו, אך עתה, כשלא היה עוד על האופניים כשהיה שוב בטוח על פני האדמה, לא הרגיש כלל את עקצוצי הכאב והיה גאה בעצמו יותר מאי פעם.
״הצלחת! הצלחת! הצלחת!״ טאקר רץ אליו, הניף אותו אל על, טפח על כתפו; הם רקדו והסתובבו במעגלים מסביב לאופניים. טאקר לחץ את ידו וחיבק אותו, אפילו נישק אותו, והם צעקו ושאגו עד שהיו עייפים וצרודים.
ואז הם הלכו הביתה, צעדו על הכביש השחור הישר, פניהם הוארו וזהרו באורות פנסי המכוניות החולפות.
״טאקר, תוכל ללמד אותי איך להתחיל לרכוב לבד?״
״ברגע שתדע איך לעצור בלי ליפול.״
״טאקר, תוכל –?״ מכונית חלפה, אור פנסיה הבהיק ממשקפיו של טאקר, הפך את פניו כמעט ללבנות, ודיואי ראה עליהן את הבעת הוויתור וידע שהראש של טאקר כבר במקום אחר, כבר בבית, ידע שעליו להיות בשקט.

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?
האמת היא שאני לא ממש יודעת, כמעט במקרה פתאום התחילו להיתרגם לי שירים בראש, אז התחלתי לתרגם אותם, ואז סיפור קצר, ואז מסה של זורה ניל הרסטון שהיתה הטקסט הראשון שהעזתי לפרסם חוץ משניים שלושה שירים קצרים, במגזין מרפסת ז״ל, שהייתי אחת העורכות שלו. כמה שנים לאחר מכן פנתה אלי הילית חמו מאיר, המו״לית של הכורסא, והציעה לי לתרגם את הרומן ״עיניהם צופות באלוהים״ של הרסטון שהיא אוהבת כל כך, וממש לא האמנתי שאני יכולה לעשות את זה, מן המפורסמות היה שהוא לא ניתן לתרגום. אבל העזתי לתרגם דוגמה, והילית אהבה אותה, לתדהמתי ולשמחתי, ומשם המשכנו. ״מתופף אחר״ הוא הספר השלישי שתרגמתי בהוצאת הכורסא, ואני מקווה להמשיך עוד ועוד. מאז אני עובדת גם עם הוצאת תשע נשמות (שממש עכשיו ראה אצלם אור הספר ״אושר ועוד״ מאת קתרין מנספילד בתרגומי) ועם הוצאת אפרסמון.
בשבילי, תרגום תמיד נובע משירה ומאהבתי לשירה, ולשמחתי בקרוב צפויים לראות אור גם ספרי שירה בתרגומי בסדרה חדשה בעריכתי, ״זרה״, בהוצאת טנג׳יר.

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת? 
״עיניהם צופות באלוהים״ מאת זורה ניל הרסטון.

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?
פעם ניסיתי לתרגם שירים של בוב דילן, אני חושדת שזו משימה בלתי אפשרית. אני לא יודעת בביטחון למה, אבל אני חושבת שמשהו באופן שבו דילן שר מדביק את המילים למוזיקה כך שאי אפשר להזיז כלום בלי להרוס הכל. למשל איך שהוא מוסיף את המילים Yes, and בתחילת שורות בשיר Blowin' in the Wind.
עד כה אני אוהבת מאוד את כל מה שתרגמתי, ונהניתי וגם התעניתי מכולם (ולשמחתי תמיד היו לצדי עורכות תרגום שיתקנו אותי ויכוונו: דניס הרן בן-דור, לירון אלון, לי עברון ודיטה גוטמן). יש שיר אחד וסיפור אחד שבכל פעם שקראתי אותם, וכשתרגמתי אותם, ובכל שלבי העריכה וההגהה עליהם וגם אחר כך, תמיד הם ממשיכים לגרום לי לבכות. השיר הוא ״בית״ מאת וורסן שייר (אשר פורסם לימים בכתב העת מעין) והסיפור הוא ״אני עומדת כאן ומגהצת״ מאת טילי אולסן (אשר פורסם בפרוייקט מעבורת וזמין אונליין).

6) יש מתרגמת או מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב.ה עליך במיוחד?
ישנן רבות ורבים שמהוות השראה ושתענוג לקרוא את תרגומיהן, לא אמנה את השמות כי הם רבים. אספר על שני רגעים הזכורים לי במיוחד:
הפעם הראשונה שהמוזיקה של ספר בתרגום נשארה בראשי, כמו שקורה לי לרוב רק עם ספרים יפים במיוחד בעברית, היתה התרגום של אביבה ברושי ל״על אהבה וצללים״ מאת איזבל איינדה שקראתי בנעורי (יכול להיות שזו היה הפעם הראשונה שטרחתי לדפדף ולבדוק מי תרגמה); לפני כמה שנים באירוע ספרות כלשהו, מפגש בין דויד גרוסמן ולידיה ז׳ורז׳, ז׳ורז׳ קראה בפורטוגלית כמה פסקאות מספרה ״הרוח שורקת בעגורנים״ ולקהל חילקו כפולת עמודים מהתרגום לעברית, של מרים טבעון. לאורך כל הקריאה ידעתי בדיוק איפה היא בכל רגע, בלי להבין מילה. הקצב היה פשוט מתאים לגמרי, זה היה כמו פלא.
בנוסף, כמה שמות שמתחשק לי להזכיר:
*ניצה בן-ארי היא השראה, ותרגומה ל״חמדת״ של טוני מוריסון – יפהפה.
*סוניה ברשילון ז״ל היתה מתרגמת מעולה, למשל תרגומה מלא החיוּת לרומן האירוטי הקצר, ״שעה חופשית״ מאת ארקולה ליסרדי.
*מהפעם הראשונה שקראתי משהו – דוגמת תרגום אולי – שלי עברון תרגמה, חשבתי שהיא מתרגמת נהדרת.
*הייתי רוצה שדורי מנור יחזור לתרגם.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואילו ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?
יש כל מיני כמובן, וזה משתנה עם השנים, אני לרוב לא מסתובבת עם רשימת אהובים במיוחד וגם לא כל כך אוהבת להשתתף בכל מיני משחקי רשימות, אבל אם כבר שאלון על תרגום אני חושבת על ספרים שאני אוהבת במיוחד שהם גם של מתרגמים כמו ״אבות ואחים״ הממואר היפהפה של שמעון זנדבנק, ״פגישה עם משורר״ של לאה גולדברג שהיתה בין השאר גם מתרגמת. לפני כמה ימים נכחתי במופע/סרט (אין איך להגדיר את זה כל כך, יש סרט אבל גם מופע ותיאטרון) מאת היוצרת הברזילאית כריסטיאן ז׳טהי (Christiane Jatahy) שמתרכז בגולים ובמהגרות מכל מיני מקומות בעולם ובעזרתן ודרך דמויותיהם, דרך קולן בתרגומים רבים עולה גם סיפור האודיסיאה, הטקסט העתיק של הומרוס נאמר בערבית ובפורטוגלית, באנגלית ראשונית של ילדות בדרום אפריקה ועוד. המופע הזה הוא, במידה רבה, על תרגום כחזרה ועל חזרה כתרגום, על החזרה האינסופית על סיפור הניסיון לחזור הביתה, ואולי גם על תרגום כדבר שלא יכול להגיע הביתה אף פעם, תמיד גם גולה. במופע נשאלת השאלה כמה פעמים צריך אדם, צריכה מהגרת או גולה, לספר שוב ושוב את אותו סיפור. בימים האלה זה ״טקסט״ שמעסיק ומרגש אותי מאוד.
לגבי מה לא זכה לתשומת לב מספקת, הגשתי לפני כמה חודשים דוקטורט על שירת שנות התשעים בישראל, ובאופן ספציפי על השאלה של מה שנותר במידה רבה בשוליים, על משוררותים שפרסמו ספרי ביכורים בשירה בעשור זה ואשר שירתם לא זכתה לתשומת לב מספקת, תוך ניסיון להבין מה היה שם וגם מה היה יכול לאפשר לשירה זו להישמע ולהדהד. המשוררות והמשוררים שבשירתם מתרכזת העבודה: אפרת מישורי, דליה פלח, מואיז בן הראש, שמעון אדף, שז, חוה פנחס כהן, חביבה פדיה, איתן נ. גלס ושרון אס. באופן כללי אני בעד ששירה תזכה להרבה יותר תשומת לב, למרות שהמצב כיום קצת יותר טוב מאשר בשנות התשעים. חוץ מזה, ברמה האישית, חבל לי שהרומן הקודם שתרגמתי ושהתפרסם בכורסא, ״גבירה אבודה״ מאת וילה קאתר האדירה, לא זכה ליחס ביקורתי ותקשורתי הראוי לו.

8) ולסיום – איך את בוחרת אילו ספרים לקרוא? והאם חשוב לך להכניס לרשימת הקריאה שלך ספרים שנכתבו בידי נשים ו/או מיעוטים שונים ותרבויות אחרות?
נאמר זאת כך: אם מישהו יניח את הקאנון הקדוש רגע בצד הוא ישים לב שאנחנו מקפידים מאוד וחשוב לנו מאוד להקפיד לקרוא בעיקר גברים לבנים. אפילו אם מעכשיו עד סוף חיי אקרא אך ורק ספרות שכתבו נשים, להט״בים, מי ששפת אמם איננה שפה אירופאית, מי שמוצאן בדיכוי, מי שבאו ממעמד סוציו-אקונומי מדוכא ומוחלש וכולי, עדיין סביר להניח שרוב מה שקראתי בחיי יהיה פרי עטם של גברים לבנים. זה המצב האמיתי של הדברים. אז כן, חשוב לי. ועדיין, אני קוראת המון גברים לבנים, מתים יותר או פחות.