שאלון התרגום: אירית ויינברג

1) לאחרונה ראה אור הספר "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה בתרגומך מיפנית (הוצאת הכורסא). נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?
אין אף אחת שתגיד לכם שלא נתקלה באתגרים במהלך התרגום. מהות התרגום היא להתגבר על אתגרים, להשתלט על פערים ולהיחלץ מתוך בורות. במפגש בין שפות כל כך רחוקות מבחינת הדקדוק והעולם שמתוכו צמחו כמו יפנית ועברית לצד הקשיים יש גם חופש מסוים. הרי אין שום דרך לתרגם מיפנית באפן מילולי כך שלטקסט תהיה משמעות כלשהי בעברית (נסו פעם גוגל טרנסלייט), וזה בכוח משחרר אותנו מטקסט המקור ומחייב הפעלה של יצירתיות וכתיבה של הטקסט היפני בעברית, בלי הצמדות למילים היפניות. מצד שני, המצב הזה גם מעורר חרדה – האם העברתי את כל המשמעויות שהיו? האם לא נהגתי ביד חופשית מדי למען קריאות הטקסט? האם הצלחתי להעביר את האווירה? השאלות האלה בוודאי עולות גם אצל מתרגמים משפות אחרות, אבל כשיצא לי לתרגם מאנגלית דאגתי יותר מהצמדות יתר ויצירת טקסט תרגומי, מאשר החשש שלי של התרחקות יתר, במקרה של יפנית.
אחת הבעיות האופייניות במעבר מיפנית לעברית בספר הזה הייתה לזהות ולהעביר את ריבוי הקולות. יש חלקים בספר שהחתול הוא המספר, ובחלקים אחרים יש מספר כל יודע, שמציג את הדברים מנקודת מבט של אחד הגיבורים (לפעמים במעתק לעבר, מה שמחייב התייחסות לגילו של המספר הצעיר יותר). הקוראים ביפנית רגילים לקרוא מחשבות של אדם, בלי שהטקסט יציין את זה, כי השפה עצמה מאפשרת להבין את זה בגלל צורות דקדוקיות מסוימות, והקוראים גם מיומנים בהבנת הדברים מההקשר. בעברית, לעומת זאת, חייבים להשתמש בהבהרות כמו "סטורו תהה", או "לסוגי היה נדמה", ושיבוץ של הבהרות כאלה לעיתים קרובות עלול לסרבל את הטקסט, כך שתמיד צריך לדאוג לאיזון בין ליצור טקסט בו לא ברור מי החושב/מדבר, לבין טקסט מסורבל. רוצה לקוות שהצלחתי.
בעיה נוספת שאופיינית לתרגום ממקור המגיע מתרבות פחות מוכרת, הם אזכורים של סדרות, סרטים או ספרים המוכרים היטב לקהל בתרבות המקור, אך לא סביר שיהיו מוכרים לקהל היעד. התקלות במקומות כאלה בטקסט מזכירה לנו עד כמה התרבות שבה אנחנו חיים היא אנגלוצנטרית, ובמיוחד אמריקצנטרית. בספר הזה, למשל, היה אזכור של סרט יפני, שאמנם תורגם לאנגלית, אבל בשם השונה מהשם היפני, וגם לא סביר שרבים מהקוראים יכירו אותו. כיוון שביפן הסרט היה מאוד פופולרי, האזכור שלו מיד מעלה בקוראים אסוציאציות מסוימות והם מבינים מיד למה הוא מוזכר כשהגיבורים מדברים עליו, אסוציאציות שאי אפשר לצפות שיעלו אצל הקורא בעברית. בנוסף, בגרסה האנגלית שהגיעה בזמנו לארץ, שמו של אחד הגיבורים – שכמובן היה חתול – היה צ'טורן, ובתרגום לאנגלית השם שונה, והייתה התלבטות האם לבחור את השם שנתנו בגרסה האנגלית או להשאיר את השם היפני. במקרה שמשאירים את השם היפני – נותנים לקוראים פיסת מידע חדש שהם לא ידעו – הכינוי היפני לחתול ג'ינג'י מפוספס, אבל במקרה הזה הקוראים יאבדו את ההתייחסות לסרט (לפחות את השם המתורגם מאנגלית אפשר למצוא בגוגל). זאת נקודה ממש קטנה ואולי לא מאוד חשובה כשמסתכלים על התמונה הכללית, אבל התרגום תמיד מורכב מנקודות קטנות כאלה שצריך לתת עליהן את הדעת.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר?
אני חושבת שבמיוחד אהבתי את ההתחלה, המפגש בין סטורו לננה. אני באופן כללי אוהבת לתרגם דיאלוגים, ואריקווה הצליחה ליצור שיחה כל כך קולחת ומצחיקה בין סטורו לננה, שהיה לי תענוג גדול לעבוד על הקטע הזה. היו במהלך הספר עוד שיחות מצחיקות מהסוג הזה, למשל כשננה פוגש את החתלתול הקטן של סוגי וצ'יקקו, אבל אין ספק שקטע הפתיחה הוא האהוב עלי.

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?
אני אוהבת ללמוד שפות, וחשבתי שתרגום זה מקצוע שיכול להתאים לי, כך שאחרי סיום תואר ראשון בחרתי להתמחות בזה ולמדתי תרגום באוניברסיטת תל אביב. בהתחלה לא הייתה לי כל כוונה להתמחות בתרגום ספרותי. בעיני מתרגמי ספרות תמיד סוג של דמויות נשגבות, בני אדם שניחנו בכישרון וידע כה עמוק בשפות עד שהטקסט בשפת היעד כאילו נשפך מהם בפרץ יצירתי. אבל ככל שלמדתי יפנית, וככל שראיתי עד כמה המדף היפני בישראל חסר, הרגשתי שאני חייבת להתנסות ולהביא יותר מהדברים שאני אוהבת לעברית. התחלתי לכתוב את הבלוג שלי "יפן מונוגטרי" כשלמדתי לתואר שני במזרח אסיה, ובתוכו התחלתי לתרגם סיפורים קצרים, קטעים מספרים, שירים. כשאני מסתכלת היום על מספר הכותרים המתורגמים מיפנית לאנגלית וגם לשפות אחרות ומשווה למצב בישראל, לא נותר לי אלא לקוות שהגל היפני החדש הזה יגיע גם אלינו, ושגם אני אזכרה להיות טיפה קטנה ממנו.

4) יש מתרגמ/ת שמהווה השראה עבורך או אהוב/ה עליך במיוחד?
כשקראתי את השאלה, משום מה מיד חשבתי נילי מירסקי. אולי משום שאני מבינה כמה קשה להעביר את האווירה של הספרות הרוסית הקלאסית לעברית. מירסקי אמרה פעם שלתרגם זה כמו לנגן את תווי היצירה המקורית כך שיזכו לחיים חדשים בשפת היעד, ובאופן מדהים היא הצליחה לנגן את הספרות הקלאסית הרוסית בעברית, להעביר את הטעם, את הניואנסים לתוך תרבות ושפה שונים מאוד. אני מסתכלת על מדף הספרים שלי ורואה שיש לנו הרבה מאוד מתרגמות ומתרגמים נפלאות.ים – פאר פרדימן שנלחם כדי להביא לנו את הספרות הצ'כית (תקראו את ביקורת המילים מאת קארל צ'אפק או שורף הגופות מאת לדילסב פוקס), רותם עטר שעשתה עבודה וירטואוזית עם תרגילים בסגנון מאת רמון קנו, ואפשר להמשיך עוד ועוד. וכמובן, אני חייבת את אהבתי לספרות היפנית לשונית שחל-פורת, שגם לימדה אותי באוניברסיטה וגם הביאה לעברית את אואה קנזבורו, את יושימוטו בננה ואת יאסונרי קוובטה.

5) ללא קשר לספרים שתרגמת - מהם הספרים האהובים עליך? ואילו ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?
אני לא חושבת שבימינו יש דבר כזה "לא זכו למספיק הערכה". בעבר היה מן קאנון ספרותי שכולם קראו (או עשו את עצמם שקראו), וכבר מספר עשורים שדבר כזה לא קיים. אנשים שקוראים ספרות מסוג מסוים יכולים להתפלא מאוד שלא קראתי ספר זה או אחר, בעוד שאני אתפלא שהם מעולם לא שמעו על ספר כלשהו שאני מאוד אוהבת. ובכל זאת, אני רוצה להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לקדם שני ספרים של סופרות יפניות שיצאו לאחרונה בעברית. האחד חתן הולך על-ארבע של טוואדה יוקו (בתרגום מיכל דליות-בול, הוצאת אסיה) שכולל שתי נובלות קצרות ולא שגרתיות ובועטות, שעוסקות בניפוץ מיתוסים ומוסכמות, ובתפיסת זהות ושפה. טוואדה היא סופרת מדהימה שכותבת גם ביפנית וגם בגרמנית ואחד הסימנים הבולטים של כתיבתה היא רגישות לשפה והמשחקיות שבה היא ניגשת אליה. למרבה הצער, הספר הזה הוא היחיד שלה בעברית והייתי מאוד רוצה לקוות שיתרגמו יותר גם מהיצירות הגרמניות שלה. הספר השני הוא "בשולי הנוחות" מאת סיאקה מורטה (בתרגום עינת קופר, הוצאת כתר). זה ספר שהיה רב מכר גם ביפן וגם ברחבי העולם, ואני כמעט לא שומעת עליו בישראל. מדובר בגיבורה בת שלושים ושש שתופסת את המציאות באופן שונה מעט מהאופן בו משפחתה וסביבתה תופסים אותה, ועצם בחירותיה בחיים הם התרסה כנגד החברה, שאינה מסוגלת לעכל אדם שאינו עומד בציפיות המגוחכות שלה.

6) ולסיום – איך את בוחרת אילו ספרים לקרוא? והאם את מקדישה את זמן הקריאה שלך רק לספרות יפנית או שאת מצליחה לקרוא גם ספרים אחרים?
הספרות היפנית היא באמת מרכז החיים שלי. לרוב אני משתדלת לעקוב אחרי הפרסים החשובים, ספרים שעושים מספיק רעש בשביל להגיע לרשתות החברתיות, וסופרות שאני אוהבת במיוחד. אבל אני מאוד משתדלת למצוא זמן גם לספרות שאינה יפנית. לאחרונה אני מאוד מתעניינת גם בספרות קוריאנית – מגיעים משם עכשיו קולות מדהימים שגם משפיעים מאוד על הספרות היפנית (בעברית יצא הצמחונית מאת האן קאנג – מאוד מומלץ). אני משתדלת גם לעקוב אחרי מה שקורה בספרות ברוסית – לא מצליחה להגיע להרבה, כמובן, אבל לאחרונה גיליתי לעצמי את קסניה בוקשה (Ksenia Buksha) ואת נרינה אבגריאן (Narine Abgaryan) (אין בעברית, אבל אם תעשו גוגל באנגלית תמצאו אותן). וכמובן, מאוד חשוב לי, כמתרגמת, לקרוא גם בעברית, כדי שבאוזניים תמיד תהיה השפה שאני מתרגמת אליה. מהמומלצים שקראתי לאחרונה – ויקי ויקטוריה מאת גיא עד (הוצאת אסיה) והריקוד המודרני מאת מיכל ספיר (הוצאת דביר).