משכילה / טארה וסטאובר

(מאנגלית: אורה דנקנר, הוצאת שוקן)

חששתי להתאכזב מהספר משכילה, שמא הוא יהיה חיקוי חיוור של טירת הזכוכית שמקריאתו מאוד נהניתי. אבל לא כך היה. בטירת הזכוכית אהבתי את הגישה מלאת החמלה של המספרת כלפי הוריה הרחוקים משלימות, ואילו במשכילה היו דגשים אחרים. אהבתי שם את הניסיון לתאר כמו בזמן אמת אירועים שהתרחשו לפני שנים ומתוך תודעה שהשתנתה כבר באופן מהותי. ועל אף שהזיכרון מתעתע והמספרת מודה בזה, קולה של אמת מהדהד בכל מילה בספר.

מה שמצאתי מעניין כל כך בספר הזה הוא שדרך סיפור של משפחה קיצונית, ניתן גם למי שלא חווה דבר דומה, להבין משהו על המבנה המשפחתי בכלל ועל הפשרות שהוא מחייב בפרט. כל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה, ובכל זאת יש מערכת חוקים שניתן לזהות לגבי אותה אומללות המאפשרת להבין דבר מה אודותיה.

ציטוט שאני לוקחת איתי מהספר הזה:
"אשמה היא הפחד של אדם מפני אומללותו שלו. אין לכך שום קשר לאנשים אחרים."

הילית
מו"לית הכורסא