מיומנו של קורא אחרון

(ירין כץ על העבודה מאחורי הקלעים)

נתבקשתי לספר מעט על אחורי הקלעים של ההוצאה, ובחרתי להתמקד באחד התפקידים שאני עושה – תפקיד רחוק מעין הציבור שזכה לכינוי המורבידי "הקורא האחרון".

אחרי שספר תורגם, נערך, הוגה ועומד, הוא מגיע אלי לקריאה אחרונה לפני הירידה לדפוס. לכאורה בשלב הזה הוא אמור להיות כמעט חף מטעויות, כי עברו עליו לא מעט אנשי מקצוע טובים ונוקדנים, אבל לטקסטים שמכילים עשרות אלפי מילים ומאות אלפי תווים וסימנים יש נטייה להערים גם על הקשוחים והקפדנים שבבני האדם.

וכך אני מתחיל לקרוא, לרוב תחת לחץ של זמן (כי הדפוס מחכה רק לי), ומחפש סוגים שונים של טעויות. החל מרווחים מיותרים ומקפים קצרים שצריכים להיות ארוכים, דרך טעויות בשמות הדמויות ועד לתיקון ניסוחים של ממש (בהתייעצות עם המו"לית), במידה ואני מרגיש שמשהו פשוט לא עובד בקריאה (המתרגמים והעורכים נמצאים עמוק כל כך בטקסט שלפעמים קשה להם להבחין במה שקורא חיצוני מרגיש כשהוא קורא משפט מסוים שאולי הוא מסורבל מדי או מקרטע).

החלק האהוב עלי הוא לעלות על טעויות בשמות הדמויות (בדרך כלל בלבול בין שתי דמויות שיכול ממש לפגוע בהבנה), כי אז אני מרגיש שממש הצלתי את הספר, אבל לצערי, הטקסט מצליח לפעמים להערים גם עלי – וכבר קרה שנתגלו טעויות גם בטקסט שעבר אותי; מספרי פרקים שחזרו על עצמם (פרק 14 שהגיע אחרי פרק 14), טעויות בהתאמה בין זכר ונקבה, והכי גרוע מבחינתי – השמטת שם המתרגמת. זה מאוד מתסכל, אבל לרוב הטעויות האלה גורמות לתשומת לב יתרה בפעם הבאה וזה בעצם משפר אותך כקורא אחרון.

העבודה על טקסטים מוכיחה את מה שכבר ידוע לרבים לגבי קריאה, וזה שהמוח שלנו כמעט תמיד עושה השלמות בראש למה שהוא מצפה שיהיה בהמשך המילה או המשפט, ולכן אנחנו לפעמים לא שמים לב לטעויות. הרבה פעמים, למשל, המילה "את" מופיעה פעמיים ("הוא לקח את את הספרים והניח אותם בפינה") והמוח מתעקש לאחד אותה למופע אחד.

זהו גורלו של הקורא האחרון – בשיאו הוא מציל טעויות קריטיות ומביכות ובשפלו הוא מפספס דברים ברורים כשמש.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בטעות בספר, תוכלו להאשים את הקורא האחרון שלא עלה עליה, או לחילופין לחמול עליו ולהאשים את המוח שלו שהכשיל אותו.

ירין
הקורא האחרון