מאחורי הקלעים: חמוטל לוין על עריכת "בשורות טובות"

הגיגים על בשורות טובות

אני לא יודעת איפה הייתי או מה עשיתי בפעם הראשונה שראיתי אותו. אני לא יודעת איך הוא הגיע אלי – אם קניתי אותו, קיבלתי במתנה או סחבתי מהספרייה של אחי. אני לא זוכרת את הרגע שפתחתי אותו וגם לא את הקריאה עצמה. נראה שהוא פשוט הופיע משום מקום, כמו משאבת האופניים של אנתמה, וכאילו היה שם תמיד. תמיד נוכח ותמיד אחד הספרים האהובים עלי ביותר.

אני יודעת פחות או יותר איפה הייתי ומה הרגשתי ב-2006 כשהוצאת אופוס הציעה לי לערוך מחדש את התרגום הוותיק שלו. הייתי מאוד מאוד בהריון, ומסוחררת מרוב פחד ויראת כבוד. לא בכל יום אדם זוכה שיעמידו בפניו את יצירת המופת של נעוריו, יגישו לו מפסלת ופטיש וישאירו אותם לבד, בלי נפש חיה שתצפה בתהליך ותצקצק במורת רוח.

אני בהחלט יודעת איפה הייתי ב-2018, כשהוצאת הכורסא הודיעה לי שהיא מתכוונת להוציא תרגום חדש של הספר והציעה לי לערוך אותו. הייתי מתחת למיטה, ידיים סותמות את האוזניים, עיניים עצומות בכוח ופה מזיל ריר מרוב פחד, כי הפעם כבר ידעתי שעורכת תרגום ומתרגם אף פעם לא נשארים לבד עם היצירה שלהם, וכשמדובר ביצירה אהובה ומהוללת כל כך – בצדק מוחלט – אף פעם אין מחסור במצקצקים.

ב-16 שנות עבודה בעריכת תרגום, בשורות טובות הוא לכל הפחות אחד הספרים הקשים והמורכבים ביותר שזכיתי לערוך בחיי, והסיבה שהסכמתי לעשות את זה בפעם השנייה היא שילוב של קושי לוותר על ההזדמנות, אהבת אמת וכישרון הדחקה מופלא. זוכרים את הסיפורים על נשים שרגע אחרי הלידה שוכחות את הכאב ומוכנות לעשות את זה שוב? אז ככה, פחות או יותר, רק בלי תפרים ולילות חסרי שינה. הוא קשה כי הוא מורכב משכבות של משמעות, והוא מורכב משכבות של משמעות כי הוא נכתב בידי גאונים, וגרוע מזה – בידי גאונים בריטים. ההבדל בין גאונים רגילים לגאונים בריטים, אגב, הוא שגאונים בריטים לא טורחים להוסיף אפילו נפנוף יד קטן או איקס רב משמעות על מפת האוצר שירמזו לקוראת, למתרגמת או לעורכת "הנה, כאן החבאנו התחכמות שבשום אופן לא תצליחי לפענח – הווה אומר, שבשום אופן לא תצליחי לפענח לפני שהספר כבר יהיה מודפס וכרוך ובחנויות – ואת הפתרון שלה תוכלי למצוא, באיחור, בעמוד הרביעי של תוצאות החיפוש בגוגל, שלא הגעת עד אליו כשעוד יכולת לתקן."

קחו לדוגמה את עורך הדין ג'יילס באדיקומב ממשרד רובי, רובי, רדפרן ובייצ'אנס שיושב בדמדייק צ'יימברס 13, שמגיח להופעת אורח קצרצרה ביותר בספר כדי למסור לניוט חבילה לפני שהוא בורח משם בשיא המהירות. לכאורה הוא סתם אדם והכתובת שלו היא סתם כתובת. אלא אם כן חיפשתם במקרה את הכתובת הזאת עד לעמוד הרביעי של תוצאות החיפוש, ושם גיליתם לראשונה את אליזבת סאותרן, הידועה גם בשם דמדייק, ואת בתה, אליזבת דיווייס (כן כן), נכדיה ג'יימס ואליסון דיווייס, אליס נאטר (כן כן), גברת בשם אן רדפרן ועוד, שכולם הואשמו והוצאו להורג באנגליה באשמת כישוף ב-1612. גיליתם גם שהכתובת הזאת כיכבה באופרת סבון בריטית ששודרה שנים רבות, כולל בזמן כתיבת הספר הזה, אבל לא הצלחתם לבסס שום קשר בינה ובין הספר הזה. לא שאת הקשר שכן ביססתם יכולתם לציין בספר. הוא לא נועד לצוף אל פני השטח אלא רק להשאיר שם הבזק קטנטן, עליז, למי שיגלה אותו, ואם נביט לשמים אחרי שהבנו אולי נראה שם איש בעל זקן לבן במגבעת שחורה, צוחק. לא צחוק מקרקר של מכשפה אלא צחוק קולני, עמוק, מחוספס, של מישהו שיודע הרבה יותר ממה שכדאי לו לדעת.

תאמינו לי שאחרי הפעם השלישית שאת מגלה משהו כזה באותו הספר את הופכת להיות עורכת מאוד, מאוד זהירה ומבוהלת.

והיכולת להטמין עובדות משעשעות באזכורים פרוזאיים-לכאורה היא לא הגאונות היחידה שלהם. בכלל לא. למעשה, הגדולה האמיתית בספר הזה היא היכולת של גיימן ופראצ'ט לעורר תלי תילים של משמעויות במחי מילה, או אפילו באמצעות שינוי של אות אחת במילה אחת, ולקחת משם את הקורא למסע מסחרר וצבעוני שיוביל בדיוק לשום מקום ובכל זאת יהיה מבלבל, עוצר נשימה ומצחיק. קחו למשל שיחה טיפוסית של ה"הם", שבה מצטט וונסלידייל, כמו תמיד דוגמה ומופת לאיכותה של מערכת החינוך הבריטית, מ"רומיאו ויוליה", אלא שבמקום plague on both your houses, הוא אומר Plaque, כלומר – לוח, שלט קיר, ומכאן השיחה הולכת ומידרדרת, בזמן שהמתרגם תולש את שערותיו ומחפש שינוי קל מאוד שיוכל להוביל אל אותה שיחה מבולבלת (לדעתי הוא הצליח יופי!).

כן, אני יודעת איך זה נשמע. מבחינתי, לצערו הרב של תומר בן אהרון המתרגם, בשורות טובות הוא ספר יקר, קרוב אל הלב וכמעט בגדר כתבי קודש, וכולנו יודעים מה אסור באיסור חמור לעשות לכתבי קודש. בדיוק.

ובכל זאת, כעורכת תרגום זו בדיוק העבודה שאני נדרשת לעשות. לשנות. לשנות, לשנות, לשנות, בחתירה בלתי פוסקת אל השינוי האחד והמתאים שיבטא בדיוק את התחושה הנכונה, זאת שמתעוררת כשקוראים את הספר במקור.

מילא, לפחות לא הסכמתי לקצץ אפילו פסיק אחד שהופיע במקור, וניהלתי מלחמת קודש על כל אי הבנה מילולית בין קרואולי ואזירפאל, וגרמתי לסמל דיזנבורגר להגיד "הלך עליהם" במקום "הם בצרות", ונהניתי מאוד מאוד גם הפעם, וגם הפעם בכיתי כשהקול בחלום של הסמל שאדוול אומר "ציד מכשפות נשמע לי נחמד מאוד. אני אשמח לצוד מכשפות. אבל צריך לעשות את זה בתורות. היום אנחנו נלך לצוד מכשפות, ומחר נתחבא והמכשפות יצודו אותנו..." ועכשיו אני חוזרת להתחבא מתחת למיטה לקראת יציאתו של הספר לאור ודיוני התרגום שעוד יגיעו. אל תבואו לצוד אותי ואל תקראו לי כשתכתשו את התרגום ואל תתייגו אותי כשתאמרו באנינות קלה לאחרים שעדיף כמובן לקרוא את המקור, "אם אתם יכולים," ואל תשאלו אותי למה החלטנו על איקס ולא על וואי, כדי שלא אמות מצער בו במקום. תודה על ההקשבה, ובעיקר תודה על הקריאה, ועל הנכונות לתת עוד הזדמנות לקלאסיקה שאין כמוה.