הבלוג

כל ההתחלות קשות?

יש לי וידוי. אני מכורה לפתיחות של ספרים. בכל פעם שאני צריכה להתחיל ספר חדש ויש לי את הזמן ואורך הרוח המתאימים כדי לשקוע בקריאה מבלי להביט בשעון, אני נתקפת התרגשות קלה. המפגש עם השורות הראשונות של ספר הוא עבורי מהמפגשים המרגשים ביותר שיש.

קצת כמו בבליינד דייט, השורות הראשונות קובעות את הרושם הראשוני שייתן את הטון להמשך המפגש. מגוון תהיות סמויות מהדהדות עם פתיחת הספר, האם אמצא כאן את הקסם שיגרום לחיוך קטן לעלות בי, האם השורות הראשונות הללו יפתחו עבורי עולם חדש ומסחרר וירתקו אותי לכורסא בשעה הקרובה.

השורות הראשונות חושפות הרבה מאוד. הן מגלות את הטון של הסופר ואת הטון של הספר. סופרים רבים בוחרים באקספוזיציה ארוכה על מנת שנכיר את הדמויות, אבל מרוב הכנות, איבדו את תשומת הלב שלנו. ספר טוב באמת יהדהד מהשורה הראשונה. "אשמת הכוכבים" למשל הוא ספר כזה. כבר מהמשפטים הראשונים אפשר לשמוע את קולה הייחודי של הייזל, ועל אף שהנושא לא קל, בלתי אפשרי להתנתק ממנה, מהאותנטיות והכנות שלה.

ספר נוסף שעשה לי את זה כבר מהפתיחה הוא "סטונר". כמובן שכאן הסגנון שונה לחלוטין ומה שכובש הוא נימת המספר. הוא מכניס אותנו לעולמו בעזרת בחירת המילים וההתנסחות, שניהם פשוטים אך מרתקים. הלוואי שידעתי בדיוק איך עובד הקסם הזה.

אני אוהבת להיות מופתעת. אוהבת שהמשפט הראשון הוא כמו קצה חוט המושך אותי פנימה אל מבוך מפותל, כזה שאין בו איום ופחד. כי אם הוא מהנה, הרי שאינך רוצה לצאת אלא רק להמשיך ולתעות בשביליו, בעוד הסופר מושך אותך פנימה עוד ועוד על פי גחמותיו. ואם הוא איננו מהנה, הרי תמיד אפשר לעזוב את הספר. כבר לפני זמן רב החלטתי לא להשחית את זמני על ספרים שאינם מדברים לליבי.

כל פתיחה מוצלחת לספר היא חגיגה, כי היא מעוררת את הציפיה להנאה המתמשכת של הספר כולו. ההבטחה הגלומה בפתיחת הספר כמו משיבה אותי את ילדותי ואל ההבטחה של אבי שנלך לקנות גלידה.

0
דילוג לתוכן