הקובץ הזה הופך קרביים ומשעשע בו זמנית. איך זה יכול להיות? אני חושבת שהוא נוגע בעצב חשוף, כך לשעיתים יכול להביא לכדי צחוק ולעיתים לכדי בכי או אפילו גועל. זה ללא ספק לא ספר לכל אחד. הייתי אומרת שהוא לבעלי קיבה חזקה, או לב עמיד. עם זאת אני אוהבת את הנגיעה הגסה הזאת של פוסטר וואלאס בעצב הכאב. בכתיבה שלו יש משהו טורד מנוחה, אבל יחד עם זאת יש בה גם משהו מעורר, משהו נוכח, ומשהו שמעיר את הקוראת אל עצמה ואל נוכחותה שלה.

כמעט בלתי נמנע לחשוב על ההתאבדות שלו במהלך קריאת הספר. זה בולט במיוחד בסיפור "ניאון ישן וטוב" מאחר והדמות של פוסטר וואלאס עצמו מופיעה בו והגבולות שם מטושטשים. אבל אני חייבת להודות שאני הכי אוהבת את המסות שלו. ההתבוננות האישית בנושא שיכול לגעת לכל אחד, חדות המבט והאותנטיות, כל אלה משאירים חומר רב להרהורים מבלי שיעקרו את קרבייך ממקומם כמו הסיפורים.