יומנו של בן חמישים / הנרי ג'יימס

(תרגום: ארז וולק, הוצאת תשע נשמות)

הפרוזה של הנרי ג'יימס תמיד הפחידה אותי. כמי שלמדה לנתח את התחביר של משפטיו המורכבים, נתקפתי אימה מול המוח המפותל שיצר אותם. עד כדי כך ששנים כבר לא קראתי ביצירותיו והצלחתי לשכוח שמעל לשכבת העומק המורכבת שוכן מספר המתקשר בידידותיות עם קוראיו. למותר לציין שהופתעתי לטובה כאשר קראתי ב"יומנו של בן חמישים" שיצא בתשע נשמות. המספר והגיבור של היצירה הקצרה הזאת מצטייר כגלוי לב גם כאשר הוא משהה באלגנטיות את גילוי את הפרטים אודות הפרשה מעברו. חוץ מזה, אני 'סאקרית' של מספרים גלויי לב המביעים את חיבתם כלפי דמויות אחרות. אדם המחבב אחרים מתחבב עלי מיד. עם זאת בהמשך הקריאה מתבררת אט-אט מידת החשדנות החברתית של המספר, שיתכן ושיבשה את מהלך חייו כולו.

ובכל זאת יש משהו שקשה לי עם הנרי ג'יימס ואיננו קשור לתחביר שלו. בלתי נסבלת בעיני מה שאני רואה כנאמנות מוחלטת לטקסי החברה ולקודים המוסריים והמוסרניים שלה. אדית וורטון, בת תקופתו, חביבה עליי הרבה יותר מאחר והיא מגלה הרבה יותר אמפתיה כלפי הנשים הכלואות במבנים החברתיים הבלתי אפשריים הללו.

הילית
מו"לית הכורסא