חיים קטנים / האניה ינגיהארה

(מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצאת כנרת זמורה-דביר)

וידוי קטן: בשנים האחרונות קורה לי פחות ופחות שאני קוראת ספרים עבי כרס. אולי זה בגלל אבדן קשב עקב הביטים ההולכים ומתקצרים בחיינו, אולי בגלל קוצר הזמן ואולי בגלל שפיתחתי חוסר סבלנות לגרפומנים.

בכל אופן, אין לי ספק שלא הייתי מגיעה לקריאת "חיים קטנים" לולא המלצה מקרית של חברת פייסבוק. וגם כך, כשהגעתי לחנות וראיתי את גודלו של הספר, אני מודה שנרתעתי. אבל עמדתי לפני נסיעה לסיני והחלטתי שאבלע שם את הספר.

ובכן, לאחר חוויה מטלטלת של שלושה ימי קריאה אינטנסיביים בסיני, אני מרגישה שאני יכולה לומר שמדובר ביצירת מופת. מעטים הספרים שזוכים ממני לסופרלטיב השחוק הזה, אבל משהו בספר הזה כבש והדהים אותי.

אופן חשיפת הדמויות והסיפור, שכבה אחר שכבה, מצליח לשמור על קריאה עירנית לכל אורך הספר השמנמן הזה. הדמויות בספר נשארו איתי זמן רב לאחר הקריאה ועדיין ממשיכות ללוות אותי. אני לא אוהבת לקרוא על סבל וכאב ובכל זאת לא נרתעתי מהסיפור הכואב הזה. אולי בגלל החשיפה ההדרגתית שציינתי קודם, שאילחשה את העוצמה של ה"קרינג'" הפנימי שיש לי בדרך כלל מול סבל (או שאולי היתה זאת השפעתו של החוף בסיני).

למרות כל זאת היו חלקים לא ארוכים בספר שהייתי מקצצת (בכל זאת, עורכת) כי היתה לי בהם תחושה של אבדן מתח סיפורי.

לסיכום אומר שהספר הוא מלאכת מחשבת של כתיבה עדינה ומדויקת ושל רגישות אנושית מעמיקה ומרגשת. סיימתי את חמישים העמודים האחרונים בבכי בלתי פוסק שגרם מצוקה לכל היושבים סביבי על החוף בסיני, אבל עבורי היווה קתרזיס נפלא.

הילית
מו"לית הכורסא