הרג קומנדטורה / הרוקי מורקמי

(מאנגלית שאול לוין, הוצאת כנרת זמורה דביר)

מה שאני הכי אוהבת במורקמי זה העולם המוזר שהוא בורא. בעיני הוא כמו חלילן שמצליח לרקום חוטי צליל וקסם ולשכנע את הקורא להיכנס ליקום מקביל. בעולם המפתיע שלו פעמונים מצלצלים מעצמם, רעיונות לובשים דמות, אנשים נכנסים בגופם למרחבי הנפש של עצמם ועוד ועוד.

כשהתחלתי לקרוא את הרג קומנדטורה, חשבתי שהוא מתחיל יחסית "נורמלי", צייר דיוקנאות שנפרד מאשתו, עובר דירה לביתו של צייר מפורסם. אך גם כשהסיפור עדיין על הפסים הרגילים שלו, כבר ניתן להבחין בצלילים המייצרים אווירה שונה. משהו מחכה להגיח מהאפלולית.

על אף הציפייה הקיימת תמיד בספריו להפתעה שתגיח, אני אף פעם לא מוכנה למה שמורקמי מניח במרחב הסיפורי. ותמיד נדמה שהאלמנט שמופיע בסיפור הוא מפתיע מאוד מחד, ומאידך יש בו משהו ארכיטיפי ומוכר כמו דמות מאגדת ילדים. אני תמיד נהנית מההפתעות הללו, גם אם לעיתים יש בהן מתח והן יכולות להיות מטרידות.

ספר מעניין ומהנה לקריאה. הייתי רוצה לקרוא חלקים ממנו שוב - החלקים שעוסקים בזיכרון מעט חמקמקים.

הילית
מו"לית הכורסא