אחוזה / סרחיו ביסיו

(מספרדית: סוניה ברשילון, הוצאת תשע נשמות)

היתה לי איזו חצי שעה לפני שאצטרך לאסוף את הבן שלי מחוג כדורסל, אז התחלתי לקרוא את אחוזה של סרחיו ביסיו שהוציא אוריאל קון ב"תשע נשמות" (תרגמה מספרדית סוניה ברשילון ז"ל). לא חשבתי שאגמור את הספרון בפרק הזמן הזה, כי לא תמיד אני קוראת מהר, אבל הנחתי שאוכל לתת בו נגיסה טובה.
אחרי 35 דקות גמרתי לקרוא את הסיפור ושלחתי לאוריאל טקסט: "וואו ואוף!" וואו כי זאת היתה חוויה סוחפת ובוערת של קריאה, ואוף כי טקסטים מהסוג הזה נוטים להיכנס לי מתחת לעור ולרדוף את החלומות שלי – ולרוב לא באופן ידידותי במיוחד.

העלילה מספרת על זוג הורים וילדה בת 12 שמגיעים לנפוש באחוזה של חברים ומגלים שהחברים לא נמצאים בבית וגם לא עונים לטלפון. גשם כבד מתחיל לרדת והמשפחה מגלה שטעתה בכתובת, והאחוזה שהם מחפשים נמצאת כמה קילומטרים בהמשך הדרך.
לב הסיפור הוא מעין סיוט פסיכולוגי מלא גשם ובוץ שהקורא שוקע בו אט אט, וככל שמתקדמת העלילה הולכים ופוחתים סיכוייו לצאת ממנו כפי שנכנס. הדמויות הארכיטיפיות (ילדה נוספת - מעין תאומה לבתם של בני הזוג, תאומים זהים, נער לבקן, פרה שנרצחת באופן מטריד, דמות "כחול הזקן" וביתו מרובה החדרים שבו אין חשמל) חברו יחד ליצור מעין חוויה היצ'קוקית שהזכירה לי לא מעט את בכבלי השכחה הפסיכולוגי והסוריאליסטי.

המשכתי והחלקתי על שורות הטקסט במהירות הולכת וגוברת, אך ככל שהתקדמתי הלך וגבר בי החשד שסיום הסיפור לא יביא איתו את הקתרזיס המיוחל, ושסביר שהסיום יהיה רק שאלה נוספת - דלת נוספת המוליכה אל כפילות נוספת. ואכן כך קרה. המועקה לא נפתרה. הסיוט נמשך אל תוך המציאות במובן זה שהמוצא מן המבוך אליו נקלעתי נותר נעול, והמוצא בחזרה אל חיי (כמו גם של הדמויות אל חייהן) נותר סתום ועמום.
וכך שאב אותי הסיפור בחזרה פנימה לתוכו ממש כמו מחילת בוץ חלקלקה, בניסיון נואש לנסות ולמצוא מוצא ממבוך המראות והשתקפויות המשכפל את עצמו שוב ושוב.

בקיצור, מדובר בחוויית קריאה מסעירה. מומלץ.

הילית
מו"לית הכורסא